<h1>הגהות רבינו פרץ על הסמ"ק סימן קצ"ג</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ליטול לולב דכתיב (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וגו'א) ואף על פי שצריך שיהא עם הלולב אתרוג והדס וערבה (מנחות כ"ז) ומעכבין זה את זה מכל מקום אין מברכין אלא על הלולב מפני שהוא גבוה במינו, ובברכות הלולב יוצא ידי כולם כיון שכולם מצוה אחת וכל אלו גזולי' פסולי' (סוכה ל"ב וכ"ט) בין לפני יאוש בין לאח' יאוש ויבישין כמו כןב) ושאולין פסולים בי"ט הראשון דבעינן לכם משלכם אבל בשאר ימים מות' מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול, ויש אוסרין אפי' בשאר ימים לצאת בגזול דכתיב שונא גזל בעולה. נקטם ראשו (שם ל"ב, פי' ראש כל העלין) פסול (ש"ע נקטם ראשו היינו שנקטמו רוב העלין העליוני') נפרצו עליו כי חופי' פסול נפרדו עליו כשר, לולב שכפוף (דף ל"א) ראשו או קווץ או סדוק או חרות פסול ולולב דסליק בחד הוצא פסול כרב', נחלקה (שם ל"ב וב"ק צ"ו) התיומת נעשת כמי שנטלה ופסולה פרש"י שתי עלין העליונים ששם השדרה כלהג) ור"ח ורב אלפס (דף של"ו) והרמב"ם פי' כל העלין קרויין תיומת, ולול' שאין (סוכה שם) ראשו של עלה מגיע לעיקרו של זה פסול. [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) ואמרו לולב הדס וערבה באגודה אחת ואתרוג לבדו מדלא כתיב וכפו' בוא"ו בתחלת התיבה כמו בשאר המינין ומ"מ מעכבין זה את זה וצריך שיטול לכל הד' מינין יחד לולב באגודתו בימין ואתרוג בשמאל אך ר"י מאורלינ"ש ואבי העזרי מתירין למי שאין לו אתרוג ביו"ט שני לברך על הלולב שאין מעכבין רק ביו"ט ראשון מידי דהוי אאתרוג חסר ע"כ. (ש"ע העושין ב' י"ט פסולי ראשון נוטלין בב' אבל ברוכי לא מברכינן). ב) יבש הלולב פי' בתוס' דהיינו כדי שיהי' נפרך בצפורן כההיא דאוזן בכור לפי זה ניחא מלולבין שלנו דאף על גב שהם יבשים קצת מ"מ אינם יבשים כל כך שיהיו נפרכים בצפורן עכ"ל. ג) האמצעיות אע"פ שכל עלה ועלה שלם בעצמו כמו שאר עלי הלולב שכל אחת ואחת כפולה לשתים אעפ"כ הוא פסול כיון ששתי עלין האמצעיות חלוקות, לפיכך לולבין המצוין בינינו רובם פסולים שרובם אין שתי עלין האמצעיות מחוברות יחד ועוד פי' הקו' פי' אחר נחלקה התיומת דהיינו דוקא עלה האמצעי שדרכו להיו' כפול כשאר עלין נחלק לשתים לפי זה לולבין הנמצאים בינינו רובם כשרים כיון שעלה האמצעי שלם, ומיהו יש מקצתן שעלה האמצעי נחלק בראשו ומ"מ יש להכשירן לפי פי' הקונטר' דפי' נחלקה התיומת דפסול היינו דוקא כשנחלקה עד למטה מן העלין כדפי' בתוס' רבינו יהודה (ש"ע וי"מ דאם נחלק עלה העליון עד השדר' פסול ומיהו לכתחלה נוהגין לטול לולב שלא נחלק כלל כי יש מחמירין אפי' בנחלק קצת.
<h2>דף לב:</h2>
ושיעור הדס וערבה עשר אצבעות בגודלא) (ש"ע וי"א הדס וערבה י"ב גודלי' ושדרו של לולב י"ו גודלים וכן נוהגין) נשרו רוב עלין של הדס אם נשתיירו בו ג' בדי עלין לחין, (פי' כל בד ובד שלש' עלין) כשר (ש"ע למצו' כל שיעור אורך ההדס יהא עבות ולעכובה ברובו אפילו אינו בראשו) היו ענביו (דף ל"ג) מרובין מעליו אם ירקות הם מין הדס הם וכשר ואם שחורות או אדומות הם פסול ואם מיעטן (דף ל"ב) כשר ואין ממעטין אותו ביום טוב. [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) (ושדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח פי' ד' אצבעות בגודל בשדרה שלו מלבד העלין העליונים לאחר שכלתה השדרה.
<h2>דף לד:</h2>
אתרוג שנטלה פיטמתו פסול, עוקצו כשר, ופירש הרב ר"י אלפאס והר"י בר יקר פיטמתו היינו חוטמו, ועוקצו הוא שקורין זנב, אבל ר"י הלוי (שם בתוספות) פירש פטמתו זה שנכנס מן הזנב בתוך האתרוג, ועוקצו אותו שאינו נכנס לתוכו, ואנו הולכים כדברי שניהם להחמיר (ש"ע ויש מחמירים שאם נטלה השושנה מה שאנו קורין פיטמא וטוב להחמיר במקו' שאפש' ולענין דינא דוקא ניטל הדד דהיינו העץ שראש הפיטמא עליו) ניקב וחסר כל שהוא פסול פירש רש"י דחדא מילתא היא דאלו נקב בלי חסרון כשר וניקב (דף ל"ו) נקב מפולש איש בו חסרון קאיא) עלתה חזזית (דף ל"ד) על רובו פסול על מיעוטו כשרב) וה"מ במקום אחד אבל בשני' וג' מקומו' אפילו במיעוטו פסול משו' דמיחזי כמנומרג) אתרוג (ל"ו כל הסוגיא) תפוח כבוש שלוק פסול, כושי לבני ארץ ישראל פסול, ומנומר והעשוי ככדור והתיום (ש"ע התיום כשר) וגדלו בדפו' ועשאו כמין בריה אחרת כולם פסולי' אתרוג הבוסר, קטן כפול הלבן רבי עקיבא פוסל וחכמים מכשירין, אתרוג שנקבוהו עכברים בי"ט ראשון פסול, מכאן ואילך כשרד) הירוק (דף ל"ד) ככרתי רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין ומסיק טעמא משום דלא גמר פרי הוא והלכ' כרבי יהוד' בשיעור אתרוג קטן שיהא כביצה ואתרוג גדול אפי' הוא גדול שצריך ליטול בשתי ידיו כשר. [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) ומיהו נהגו לפסול בחסרון כל שהו אפילו בלא נקב. ב) פי' חזזית אבעבועות. ג) והשתא יש חומרא גדולה למאי קרי מיעוטו, ונראה דמיעוטו מעט פחות מחציו, אבל הרביע או השליש לפום ריהטא לא מיפסל דאם כן מה חילוק יש בין זה לחוטמו בכל שהוא, מיהו אין זה הוכחה, דאיכא למימר דבחוטמו אפילו במקום אחד וכאן בשני מקומו' או ג' ואם כן יש לדקדק שלא יהא בו חזזית ומיהו לפי' הקונ' דפיר' חזזית היינו אבעבעות דקות אם כן אין זה כעין גרב שיש באתרוגים שלנו, ומכל מקום נראה דפסול חזזית אינו רק בי"ט הראשון, ובחוטמו בכל שהוא פי' הקו' בעובי גבהו שמשפע לצד ראשו ופסול משום דבאותו מקום הוי נראה יותר לעינים. ד) צ"ע בסמ"ג ובסוכה יש לשון אחד דאמר רב אין זה הדר וטעמא דהדר שייך בשאר ימים אף על פי שאינה רק מדרבנן והא מצוה הדור' בעינן הואיל ומזכירין שם שמים עליו.
<h2>דף לו:</h2>
וקיימ' לן כרבנן דלולב אין צריך אגד, אבל מצוה הוא משום זה אלי ואנוהו לפיכך אם אגדו בחוט או משיחה כשרא) ואם הותר (דף ל"ג) אגדו בי"ט אוגדו כאגודה של ירק כמו שאוגדין הירקב) והלכה (דף ל"ז וע"ש בתוס') כרבא דאמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומין במינו אינו חוצץ, ואתרוג של מצוה מותר (שם) להריח בוג), (ש"ע לפי שנחלקו אם מברכין עליו יש למנוע מלהריח בו) והדס של מצוה אסור להריח בו, ולולב בימין (שם) ואתרוג בשמאל, והמשכים לצאת לדרך וכבר עלה עמוד השחר מביאין לו לולב ומנענע (שם כל הסוגיא בתוס'). [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) רק שיטלנו למטה מן האגד משום חציצה, ומיהו הא אמרינן כל לנאותו אין חוצץ וכל אגד לנאותו הוא כדאמרינן זה אלי ואנוהו. ב) שכורכין האגודה סביב ותוחבין ראשי האגודה לתוכו בלא שום קשר ודוקא כשהותר אגודו ביו"ט דאז אינו יכול לעשו' קשר אבל בחולו של מועד אוגדו בקשר גמור דהוי הידור מצוה טפי. ג) אתרוג של מצוה מותר להרי' בו משום דלא אתקצאי כי אם מאכילה כיון דעיקרו לאכילה, ומיהו המריח בו צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ריח טוב בפירות כדאיתא בברכות, וע"כ טוב למנוע שלא להריח בו בשעת נטילה דרוב פעמים אינו זכור מברכה זו, ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ואותן המריחין כשמברכין על הנטיל' מנהג שטות הוא כדפרישית.
<h2>דף לז:</h2>
ומנענעים בהודו תחל' וסוףא) ובאנא השם הושיעה נא ונהגו רבותינו (ומביאו רי"ף דף של"ט וע"ש בר"נ ורא"ש) על פי הירושל' לנענע ג' נענועים על כ"ד ודבר והניענו' זו היא הולכ' והובאה לד' רוחות ומעלה ומוריד וכיון דצריך שלש כחות על דבר ודבר אם כן צריך שלשים וששה כחות. [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) פירוש הודו שבסוף הלל וי"מ בסוף פירוש כי לעול' חסדו שהוא סוף הפסוק ויש לעשות כדברי שניה' ואין מנענעין בשם לא בהודו ולא באנא.
<h2>דף מו.</h2>
העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו נטלו לצאת בו מברך על נטיל' לולב ורוב בני אדם מברכין שהחיינו בשעת נטילה לפי שאחרים מתקנין להם וביו' טוב שני אין מברכין שהחיינוא). [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) דאף על גב דמברכין שהחיינו בי"ט שני בקדוש משום ספק שאני גבי לולב דעיקר ברכת שהחיינו דלולב בחול היא בשעת עשייה כדאמרינן העושה לולב לעצמו כו', הלכך אם יום טוב ראשון חול הוא סגי ליה בברכת שהחיינו שבירך ביום טוב ראשון בשעת נטילה, כך השיב רש"י בתשובה במחזור ויטרי ומיהו מורי הר' שמואל מאיוורא אמר בשם ר"י דעכשיו שנהגו לברך שהחיינו דלולב בשעת נטילה אם כן צריך לברך שהחיינו על לולב גם ביום טוב שני דשמא יום ראשון חול הוא ולא יצא דאף על גב דהעושה לולב לעצמו מברך שהחיינו אף על פי שהוא חול היינו משום דמברך בשעת עשייה, אבל ביום ראשון אם הוא חול ההיא שעתא לאו שעת נטילת מצוה היא ולא שעת עשייה הוא והברכה נתקנה או בשעת עשייה או בשעת נטילה והא לא דמיא אלא לנוטל לולב בחול אחר העשייה שאם בירך אז שהחיינו דודאי לא יצא ויום ראשון נמי אם חול הוא לדא דמיא, והלכך מברכין שהחיינו אלולב בין ביום טוב ראשון בין בי"ט שני וכן עיקר, (ש"ע אינו מברך זמן ביום שני על הלולב אלא אם כן חל יום ראשון בשבת.
<h2>דף מו:</h2>
ואתרוג (דף מ"ז) בשמיני ספק שביעי אסור תשיעי ספק שמיני מותר מה שאין כן בסוכהא) הפריש (שם ועיין בי"ט ל') שבעה אתרוגין לשבע' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר, ואמר רבי זירא לא ליקני (שם) אינש לולביא לינוקא ביום טוב ראשון לפי שלא יוכל עוד להקנותו, (ש"ע ואם תופס עם התינוק כיון שלא יצא מידו שפיר דמי ויש מי שאומ' שאם הגיע לעונת הפעוטו' מותר) אבל לגדול (דף מ"א) מקנה על מנת להחזיר, החזירו יצא, לא החזירו לא יצא, ואין צריך תנאי כפול, דגלויי מלתא בעלמא הוא, ואחים (ב"ב דף קל"ז) שקנו אתרוג בתפיסת הבית אם יכול לאכלו יצא בו, וכן שותפין, וכשהקהל קונין אתרוג יחד מקנין אותו לאחד מהם בקנין גמור ואחר כך מקנה לכל אחד במתנה על מנת להחזירב). [סמ"ק סימן קצ"ג]. א) כששמח' תורה חל באחד בשבת כתוב בתוספו' שנ"ץ בפרק קמא דביצה מתירים האתרוג כדין תשיעי ספק ח' מיהו שמעתי בשם גדולים שהיו אוסרים אותו דאף על גב דאמרינן אתרוג מותר בתשיעי ספק שמיני ה"מ כשחל בשאר ימים אבל היכא שחל באחד בשבת כיון דבשב' אסור משום שמיני ספק שביעי באחד בשבת נמי שהוא י"ט אסור משום שאין שבת מכינה ליום טוב מידי דהוי אביצה שנולדה בזה וכו', אע"ג דלא דמי ממש מ"מ דמי קצת ומההוא טעמ' נוהגין שלא לאכול מנויי סוכה בשבת שחל להיות אחר החג מיד כגון שחל יום טוב האחרון של חג בערב שבת דכיון דאסורין בי"ט אסורין נמי בשבת הסמוך לו משום הכנה די"ט תשיעי ספק שמיני אסורין סוכה ונוייה משום מיגו דאתקצאי בין השמשות וכו' אבל אין לאוסר' בשבת הסמוך לחג משום דאיתקצאי לבין השמשות דשבת מחמת הספק יום טוב שעבר דהא יום טוב גופיה לא איתסר כי אם משום מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכוליה יומא ותרי מיגו לא אשכחן, וגם מטעם סתירת אהל ליכא למיסר, דהא לא שייך סתירת אהל בנויי סוכה, מדלא אסר להו בפרק כירה כי אם מטעם בזויי מצוה. ב) מיהו באשכנז רגילים לקנות אתרוג אחד בשביל כל הקהל ממעות הקהל וביו' טוב נוטלו כל אחד ואחד ויוצא בו בלא שום הקנאה ושפיר קא עבדי משום דדעת כולם להקנו' חלקם לאותו הנוטלו עד שיוצ' בו, ובכמה מקומות אזלינן בתר אומדן דעתא בלא שום פירו' כדמוכח בתוספות פרק דאיש מקדש, ומהאי טעמא נמי לא בעינן תנאי כפול באתרוג שהו' כולו שלו ומקנהו לחברו לצאת בו כדאיתא בפנים, אבל על מנת מיהא בעינן באתרוג שהוא כולו שלו (ש"ע נתנו לו סתם הוי כאלו אמ' לו על מנת שתחזירהו לי) משום דליכא אומדן דעתא כולי האי, כמו באתרוג שקונין בשביל כל הקהל דשני חלוקין יש בתוספות בפ' האיש מקדש ולפי זה כשהאתרוג כולו שלו אפילו לא אמר ע"מ אלא אמר אדעתא דלהחזיר סגי בהכי וחשיב כמו תנאי כפול כמו בההוא דאדעתא למיסק לארעא דישראל, בפרק האיש מקדש כדמפרש שם.
